סוף הסיפור בטלפון תחילה(פרק 1)

הסיפור שלנו מתחיל במוצאי שבת ה-31.1.2010, רוני ביתי הצעירה מרימה את הטלפון בבית ומעבירה אלי את השיחה.

על הקו נמצא שי פרקש  , שי מספר לי על תערוכת סימני אש בארץ ישראל המוצגת בבית שיף,  ברחוב הרצל 13, תל –אביב. שי אומר כי הוא בהליך של הפקת קטלוג בנוגע לסימני האש שמסתבר כי הינם פופלריים מאוד בקרב אספנים בכל העולם ובעיקר כאלו שהופיעו בארץ ישראל היא פלשתינה של שנות העשרים.

 שי שואל אותי שאלה שמעולם לא נשאלתי, מה אתה יודע על סבך יחיאל כגן שעיצב חלק מהסמלים המופיעים בתערוכה? אני עונה לשי כי סבי נפטר כשהייתי בן טיפש עשרה וכי אשמח באם הוא יספר לי עליו כיוון ואצלנו מעולם לא השקיעו בדיבורים על העבר של בני המשפחה, טוב לפחות לא יותר מדי ולא איתי.

בהמשך שי שולח לי מייל ובו מצגת של סימני האש מהתערוכה ולאחר מכן מייל שני ובו מודעת פרסום של בית הדפוס להדפסה על פח של כגן את לוין-אפשתיין. אל תצלום המודעה שפורסמה בעיתון דבר, עמוד 8(מתחת למודעה לקוואקר אוטס), ב-17 ליולי 1931,מצרף שיצילום של שלט סימן אש לחברת פירל עליו בתחתית משמאל מופיע שם השותפות.
מודה, התחלתי להסתקרן.
במייל שלישי שקיבלתי  כתב שי:

"שלום נועם

מצורף דף מידע על ספר משנת 1939 שנמצא בספריה הלאומית בירושלים.

  האם הספר נמצא אצלכם במשפחה?

שי"

כשפתחתי את הקובץ המצורף הופיעו לנגד עיני השורות הבאות:

אשמורות, צילום מתוך המייל

  סליחה?, משק ומלחמה? יחיאל כגן?

נדהמתי.  מה לסבי ולמלחמה?

זה היה ההדק שפתח את כל המרדף הזה, החיפוש אחר העבר, ובעקבותיו מסע אל עבר קורות החיים של משפחתי.

אט אט התחלתי להבין שבעצם אני לא יודע כלום על ההיסטוריה המשפחתית.

 לא סבי לא אבי ואפילו לא אימי טרחו לספר לי על העבר. טוב לא על העבר הרחוק, כי על העבר הקרוב, עבר ה"עשו לי, אמרו לי, לקחו לי" תמיד שמענו. 

 בד בבד התחלתי להבין שלא רק אני חי באפלה גם לילדי לא יהיה מושג ולו הקלוש ביותר על עברם שלא לדבר על ילדיהם וילדי ילדיהם.

 מכאן ואילך התחלתי לחטט בשקיות שאספתי שנים רבות, במעטפות שהועברו אלי מקרובים שנפטרו מה"זבל" שהצטבר אצלם ואני קלטתי, מספרים שונים ובעיקר מרשת האינטרנט במרדף אחר העבר של משפחתי.

ועל זה כבר בפוסט הבא.